בנם של יוליה ויגאל. נולד ביום ב' בסיוון תש"ס (5.6.2000) בחיפה.

טל גדל והתחנך בעיר אשדוד. ילד יפה תואר וברוך כישרונות. למד בתיכון מקיף ט' בעיר. חבריו תיארו נער חברותי, בעל חוש הומור, איש שיחה שהסתדר בכל מקום והצטיין בכל תחום שבו עסק.

במהלך התיכון השתתף ב"מסע ישראלי" להעמקת החיבור לעם היהודי ולמדינת ישראל, שעליו כתב: "במסע שעשיתי בבית הספר ראיתי תמונה של לוחם ממלחמת העצמאות עם מספר על היד. באותו הרגע החלטתי שאני רוצה וצריך להיות לוחם". כדי להגשים את המטרה שהציב לעצמו, התאמן לקראת הגיוס בקבוצת כושר קרבי.

ביום 24.3.2019 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחטיבת "גבעתי". עד מהרה בלט במקצועיותו, במסירותו ובכושר מנהיגותו וסיים את הטירונות בהצטיינות. בקרב חבריו זכה לכינוי "טלפש". הוא יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתה) ובהמשך לקורס קצינים, וגם שם עשה חיל. בסיום הקורס שובץ כמפקד צוות מסלול בסיירת. לאחר מכן הכשיר צוערים בבית הספר לקצינים בבה"ד 1 ופיקד על שני מחזורים בגדוד "גפן". טל היה מפקד נערץ שראה שליחות בהכשרת דור חדש של לוחמים. הוא חזר לסיירת ושימש סמ"פ (סגן מפקד פלוגה) בפלס"ר (פלוגת סיור), דאג לחייליו, הכיר כל אחד מהם ודיבר עמם בגובה העיניים. "לקרב יוצאים עם חברים ולא עם חיילים", כך נהג לומר.

את נועם הכיר במהלך שירותו הצבאי ועד מהרה התפתח ביניהם קשר זוגי חם ואוהב. נועם סיפרה על חבר מפרגן, מפנק ומחמיא. יחד רקמו תוכניות לעתיד משותף.

ריצה הייתה חלק בלתי נפרד מהשגרה היומית של טל. הוא יזם תחרויות ריצה, שכנע אחרים להצטרף אליו ושבר שיאים של עצמו ושל אחרים. הריצה הייתה עבורו לא רק אתגר פיזי, אלא דרך להתעלות, להתגבר ולהשתפר.

טל שאף לכבוש כל פסגה, לא לוותר באמצע, ולא לתת לאחרים לוותר. הוא האמין כי למען הגשמת מטרות צריך להתאמץ. לטל ולאחותו הייתה מסורת קבועה - לרכוב על אופניים לחוף הים, מסלול בן חמישה-עשר קילומטרים בכל כיוון. כשאחותו רצתה לפרוש באמצע המסלול, טל לא ויתר ואמר: "אם נרכב כל הדרך ונרוויח את הים נדע להעריך אותו יותר", והיא השתכנעה. חברו סיפר כי כאשר טיילו באוסטרליה וניצבו מול הר גבוה, טל לא הסכים לעלות על רכבל והסביר: "את הנוף הזה צריך להרוויח עם הרגליים. אחרת לא תרגיש אותו באמת".

טל היה אדם שאהב את החיים, חגג אותם וניצל כל רגע בהם. הוא אהב לגלוש על סנובורד, לצאת עם חברים ולבלות. הוא נהנה להאזין למוזיקה, לרקוד, לבשל מאכלים משובחים, לאכול המבורגר - המאכל האהוב עליו - ולשיר בקולי קולות ברכב שירים של עטר מיינר. באותה המידה אהב להתענג על השקט של שעות הבוקר המוקדמות עם כוס תה וביסקוויטים. לאימו אמר: "אם רק אנשים יעצרו רגע להסתכל סביבם - הם ירגישו שיש למה לקום מחר".

ביולי 2023 יצא לקורס מפקדי פלוגה במטרה להמשיך במסלול פיקודי.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל כל הנמצאים באזור. בבוקר זה החלה מלחמה.

טל היה עדיין בקורס מ"פ ושהה באותה שבת בביתו. בהיותו בקורס לא היה משובץ בגדוד ולא נדרש להתייצב, אך כאשר שמע על הלחימה ביישובי העוטף, מיהר לחבור לסגן מפקד הגדוד ולהצטרף ללחימה. "אימא את לא מבינה יש שם חטופים", אמר לאימו, "הגיע הזמן ליישם את מה שלמדנו".

במהלך התמרון הקרקעי נכנס לרצועת עזה ונלחם לצד מפקד הפלוגה בפלס"ר במשך ארבעה חודשים. לאחר מכן התחיל את תפקידו כמ"פ והוביל את הפלוגה שלו במקצועיות, במסירות ובאומץ לב.

במהלך חודשי הלחימה ניהל יומן ובו סיפר על חוויותיו ורגשותיו. באחד הדפים כתב: "כוכבית קטנה לסוף היום. אם אני נופל בקרב. עם כל הצער, אני שלם. אין זכות גדולה יותר ליהודי מלהילחם בגופו על הגנת הארץ. שתדעו שאני מתתי בלב שלם וסיפוק אדיר".

ביום 7.6.2024 טל נכנס עם חייליו לרפיח שבדרום רצועת עזה.

כעבור שלושה ימים, ב-10 ביוני, נהרג טל מקריסת מבנה ממולכד ברפיח. באירוע נהרגו ארבעה חיילים נוספים.

סרן טל פשבילסקי נפל בקרב ביום ד' בסיוון תשפ"ד (10.6.2024). בן עשרים וארבע בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בגדרה. הותיר אחריו הורים ואחים.

אחרי נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן.

כתב אחיו: "טלטול , עברו שבעה ימים מאז שאבא הקריא את ההספד שאתה כתבת לעצמך: 'אין זכות גדולה יותר ליהודי, מלהילחם בגופו על הגנת הארץ'. אין, ולא תהיה לי זכות גדולה יותר מלהיות אחיך הגדול .אני רוצה לומר לך תודה. תודה על הזמן שהיה לי איתך, תודה על הרגעים המאושרים והזיכרונות הטובים שילוו אותי כל החיים. תודה על מי שהיית בשבילי, ומי שלעולם תהיה .אני רוצה שתדע שהיום זה היום האחרון שבו אתן לעצמי לבכות עליך. במלאת השלושים, זה יהיה היום האחרון שבו אתאבל. בזכותך אני כאן, ויש לי החופש לחיות. אני מבטיח לך שלא אאכזב אותך. המשפחה שלנו תחזור להיות מאושרת, ואני אנצל כל יום, כל דקה וכל שנייה, בתקווה שיום אחד אהיה ראוי לך .טלטול, אחי הקטן, אני אוהב אותך".

נועם חברתו ספדה: "טל שלי, איך זה שלכולם כל כך קל לכתוב עליך ורק אני לא יודעת מה לומר? אני חושבת שאני עדיין לא מקבלת ולא מבינה שאתה לא הולך לחזור יותר. זהו, זה נגמר. אתה הלכת מפה ואני לא מבינה למה זה מגיע לך. הרי כל כך אהבת את החיים, נהנית מכל מה שעשית גם אם הוא לא היה הדבר הכי טוב שיש. מכל דבר הוצאת את הטוב ביותר. כזה היית, ילד שמצטיין בהכול וחייב להיות הכי טוב ולנצח את כולם...

כמה אהבנו, כל כך אהבנו. מעולם לא חוויתי כזאת אהבה כמו שאתה הענקת לי. איך תמיד היית מפנק אותי, כל הזמן מפרגן לי ומחמיא לי, נותן לי להרגיש כאילו אני הכי טובה והכי יפה והכי מושלמת... אחרי שבעה ימים של חיבוקים מכולם מסביב, חזרנו לכאן שוב. אני לא יודעת מה שונה ולא יודעת מה אני מרגישה, רק יודעת שאני אוהבת אותך בכל ליבי ושתמיד יש לך מקום אצלי בלב".

בני משפחתו של טל הקימו לזכרו אתר אינטרנט https://talpash.co.il ודף אינסטגרם remember_talpash, ובהם סיפור חייו, תמונות, זיכרונות ופעולות להנצחתו.

לזכרו של טל הוקמה נקודת תצפית בתל חדיד, מקום שטל אהב ובחר לסיים בו את מסע האלונקות שעשה עם חייליו.

הוקם "מסלול טלפש", מסלול ריצה בו יתקיים מרוץ שנתי לזכרו. הרצון הוא, כתבו בני המשפחה, שמרוץ טלפש יחזור על עצמו מדי שנה וימלא את הלבבות ברוח האופטימיות, תחרות וחגיגה כפי שטל היה ואיחל. אנחנו מלאי תקווה שמשנה לשנה המרוץ יתפוס תאוצה וחשיפה ויהפוך למרוץ השנה, אנשים יבואו לרוץ עם משמעות.

לזכרו של טל הופקו בירה בשם "הבלונדי של טלפש", שרשרת, כובעים, חולצות, נר זיכרון, דגל ומדבקות עם המילים שאפיינו את דרכו: ״מכל הדרכים בחרתי בדרך הקשה״ ו"תיהנו מהרגע".

תלמידי מקיף ט' באשדוד, התיכון שבו למד, ערכו תחרות ריצה והקדישו את "המסע הישראלי" לזכרו.

בחוף הקשתות באשדוד צויר גרפיטי עם דיוקנו של טל והמילים "טלפש תמיד איתנו".

עיריית גדרה יזמה פרויקט "צעצועים של גבורה" לזכר טל, ובו חולקו צעצועים לילדים בבתי חולים.